ביום שני בשעה 10:52, מדינת ישראל קיבלה תזכורת רועדת למציאות ששכחנו בתוך רעש המלחמה. רעש אדמה בעוצמה של 4.7 בסולם ריכטר, שמוקדו בים מול חופי לבנון, הוא אולי רק אזהרה- אבל עבור אלפי תושבים בחיפה, בקריות ובצפון שחשו את קירות ביתם זזים, זה היה רגע של אמת מזככת.
כבר למעלה מחודש שהעיניים של כולנו נשואות מעלה- מחכות לכטב"ם הבא, לטיל המצרר או למיירטים של מערכת "חץ". המלחמה מול איראן וגרורותיה הפכה לשגרה של צופרים, אבל הבוקר נזכרנו שהאיום האסטרטגי הגדול ביותר על שלומנו אינו נמצא רק בשמיים. הוא נמצא ממש כאן, עמוק מתחת לרגליים שלנו.
הסטטיסטיקה אינה משקרת, והגיאולוגיה אינה מתחשבת בהצהרות של מנהיגים או בהישגים צבאיים. רעידת אדמה קטלנית בישראל היא לא שאלה של "אם", אלא של "מתי". הנתונים שנחשפו בדיוני ועדת הפנים של הכנסת צריכים להדיר שינה מעינינו: כ-28,600 מבנים בישראל נמצאים בסכנת קריסה. בתרחיש הייחוס הלאומי- אלפי לכודים בבת אחת, בעשרות אתרים בו-זמנית. זה לא תרחיש בדיוני; זה מה שמחכה לנו בפעם הבאה שהאדמה תחליט להזכיר לנו שאנחנו שוכנים על קו השבר הסורי-אפריקאי.
אנחנו נמצאים ביום ה-38 למערכה באיראן. הישגי חיל האוויר ומערכות ההגנה עלולים ליצור "אשליית שליטה" מסוכנת. העובדה שמספר הפגיעות במבצע "שאגת הארי" נמוך יחסית לממדי האיום, מאפשרת לפיקוד העורף לתת מענה נקודתי מצוין, אך זה בדיוק מה שמעוור אותנו. הצלחה בנקודה אחת אינה מכינה אותנו לתרחיש של הרס המוני, מבוזר וסימולטני.
כדי להבין את גודל האתגר, צריך רק להביט באירועים הקשים של החודש האחרון. המקרה בבית שמש, האירוע בערד, ואתר ההרס בחיפה, שם אותרו אמש שני נעדרים ללא רוח חיים ושניים נוספים טרם נמצאו. אלו אירועים קורעי לב, אך במונחים לאומיים הם עדיין נחשבים ל"אירועים נקודתיים". כעת, קחו את התמונות הקשות הללו והכפילו אותן פי אלפים. זו רעידת אדמה.
כאן מגיעה האמת הכואבת: השמיכה קצרה מדי. פיקוד העורף הוא מהמערכים המיומנים בעולם, אך גם הוא כפוף לחוקי הפיזיקה והלוגיסטיקה. במקרה של רעידת אדמה רב-זירתית, כוחות החילוץ הממלכתיים יוכלו לתת מענה לפחות מאחוז אחד מאתרי ההרס בשעות הראשונות. אותן 72 שעות קריטיות, "חלון הזהב" שבו הסיכוי להציל חיים הוא הגבוה ביותר, יהיו תלויות כמעט לחלוטין בנו, האזרחים.
הפתרון אינו בהכרח יקר או מורכב, הוא דורש שינוי תפיסה. מדינות שחוו אסונות דומים, יפן, ניו זילנד, טורקיה, למדו שהמפתח לחוסן הוא ביזור: יחידות חילוץ קהילתיות שמוכשרות מראש. השכן המאומן שיודע לרדת לחניון ולהרים פסולת בטון; הסטודנטית שמזהה סימני חיים מתחת להריסות. לא מדובר בהחלפת המדינה, אלא בבניית הגשר הקריטי עד שהיא תגיע.
בישראל כבר פועלות יוזמות שזיהו את הוואקום הזה. פרויקט יחידות החילוץ האזרחיות של עמותת OneDay למשל, מכשיר מתנדבים בפריסה ארצית ומחבר אותם בתיאום עם פיקוד העורף והרשויות המקומיות. זהו לא פתרון קסם, אלא תשתית חיונית של "מחלצים שכונתיים" שיכולים להכריע את הכף בין חיים למוות בדקות הראשונות.
מדינת ישראל נמצאת בתוך מציאות כפולה: מלחמה מתמשכת ששוחקת את המשאבים, ותשתית אזרחית שטרם מוגנה. ההצלחות המבצעיות האדירות מול איראן לא צריכות להשכיח מאיתנו את האחריות הבסיסית ביותר- המוכנות לאסון שמתקרב בצעדים שאנחנו פשוט לא שומעים.
הרעידה של הבוקר הייתה קריאת השכמה. האדמה לא תחכה שהשמיים יתנקו. השאלה היא רק כמה קריאות כאלה עוד נצטרך ואם הפעם נבחר להתעורר בזמן.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל עמותת oneday, המובילה פרויקט לאומי של הקמת יחידות חילוץ אזרחיות בישראל